ללמד חלוקה בחיפה
המאמר* מלווה את התערוכה ״נקודת מגוז״ המוצגת בבית הגפן בחיפה עד ה-27.2
שתי טריטוריות חולקו עם סיומו של השלטון הבריטי בהן: הודו (1947) ופלשתינה (1948). בדרום אסיה הביאה החלוקה בסופו של דבר להקמתן של שלוש מדינות: הודו, פקיסטן ובנגלדש (האחרונה הוקמה ב–1971). במזרח התיכון הובילה החלוקה להקמת מדינת לאום אחת, ישראל, ואילו הלאום הפלסטיני נותר ללא מדינה עצמאית. אף שהנסיבות של שתי החלוקות שונות במובנים רבים, קשה לקוראים המצויים בהיסטוריה של ישראל–פלסטין להתעלם מהדמיון בין השתיים. יתר על כן, הדמיון בין שתי החלוקות אינו מתמצה רק במהלך ההיסטורי, אלא מתבטא גם בתוצאותיהן ובמורשתן, וגם באתגרים הלא פתורים שעדיין עומדים לפני תושבי שני האזורים.
בשנת 2011 לימדתי סמינר אודות ספרות העוסקת בחלוקת הודו, בהשתתפותן של סטודנטיות יהודיות ופלסטיניות תושבות ישראל מהחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. הסמינר לא תוכנן להיות השוואתי. מטרתו היתה לעסוק בספרות הנוגעת לחלוקתה של הודו, תת–סוגה מרתקת מבחינה היסטורית, פוליטית, ספרותית ותרבותית. ואולם במהלכו שבו ועלו — באופנים צפויים יותר וצפויים פחות — מיני השוואות להקשר המקומי שלנו, ובעיקר לשואה מחד גיסא ולנכבה מאידך גיסא. וכך, אף שחזרתי והצהרתי לפני המשתתפות ולפני עצמי שאין בכוונתנו להתמקד בהשוואה, אלא לעסוק אך ורק בספרות, בתרבות ובהיסטוריה של תת– היבשת ההודית, הרי היום ברור לי מה שהיה עליי להבין כבר אז: בסוף כל משפט שנאמר בחיפה על חלוקת תת–היבשת להודו ולפקיסטן — על מקורותיה ההיסטוריים, על ייצוגה בספרות הכתובה באנגלית ועל השפעתה על הבניית התרבות ההודית המודרנית — בסוף כל משפט כזה (ולעתים גם בתחילתו) ישב אותו ערבי עם נרגילה משירו של מאיר אריאל, ולצדו ששת המיליונים.
המאמר* מלווה את התערוכה ״נקודת מגוז״ המוצגת בבית הגפן בחיפה עד ה-27.2
שתי טריטוריות חולקו עם סיומו של השלטון הבריטי בהן: הודו (1947) ופלשתינה (1948). בדרום אסיה הביאה החלוקה בסופו של דבר להקמתן של שלוש מדינות: הודו, פקיסטן ובנגלדש (האחרונה הוקמה ב–1971). במזרח התיכון הובילה החלוקה להקמת מדינת לאום אחת, ישראל, ואילו הלאום הפלסטיני נותר ללא מדינה עצמאית. אף שהנסיבות של שתי החלוקות שונות במובנים רבים, קשה לקוראים המצויים בהיסטוריה של ישראל–פלסטין להתעלם מהדמיון בין השתיים. יתר על כן, הדמיון בין שתי החלוקות אינו מתמצה רק במהלך ההיסטורי, אלא מתבטא גם בתוצאותיהן ובמורשתן, וגם באתגרים הלא פתורים שעדיין עומדים לפני תושבי שני האזורים.
בשנת 2011 לימדתי סמינר אודות ספרות העוסקת בחלוקת הודו, בהשתתפותן של סטודנטיות יהודיות ופלסטיניות תושבות ישראל מהחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה. הסמינר לא תוכנן להיות השוואתי. מטרתו היתה לעסוק בספרות הנוגעת לחלוקתה של הודו, תת–סוגה מרתקת מבחינה היסטורית, פוליטית, ספרותית ותרבותית. ואולם במהלכו שבו ועלו — באופנים צפויים יותר וצפויים פחות — מיני השוואות להקשר המקומי שלנו, ובעיקר לשואה מחד גיסא ולנכבה מאידך גיסא. וכך, אף שחזרתי והצהרתי לפני המשתתפות ולפני עצמי שאין בכוונתנו להתמקד בהשוואה, אלא לעסוק אך ורק בספרות, בתרבות ובהיסטוריה של תת– היבשת ההודית, הרי היום ברור לי מה שהיה עליי להבין כבר אז: בסוף כל משפט שנאמר בחיפה על חלוקת תת–היבשת להודו ולפקיסטן — על מקורותיה ההיסטוריים, על ייצוגה בספרות הכתובה באנגלית ועל השפעתה על הבניית התרבות ההודית המודרנית — בסוף כל משפט כזה (ולעתים גם בתחילתו) ישב אותו ערבי עם נרגילה משירו של מאיר אריאל, ולצדו ששת המיליונים.
רנא אבו פריחה, ״שאריות״, 2015
על חלוקה, שואה ונכבה
הפגישות במסגרת הסמינר התקיימו אחת לשבוע ונמשכו ארבע שעות. השתתפו בהן עשר סטודנטיות, מחציתן פלסטיניות תושבות ישראל ומחציתן יהודיות. חוץ ממשתתפת אחת, שטיילה בהודו כמה פעמים, האחרות כמעט לא ידעו דבר על הודו ולא הכירו את אירועי החלוקה. יתר על כן, אף שרובן היו סטודנטיות לספרות אנגלית, ספק אם נתנו את דעתן קודם לכן על הספרות הענפה הנכתבת באנגלית מחוץ לאנגליה ולארצות הברית. עוד חשוב לציין שהמפגשים התנהלו באנגלית, כלומר שפת הלימוד והדיון בכיתה לא הייתה שפתן הראשונה של רוב הסטודנטיות, וגם השפה שבה נכתבו הטקסטים במקור, איננה השפה שבה חוו את החלוקה רוב משתתפיה וקורבנותיה- ולכך עוד אשוב בהמשך.
הסמינר כאמור, לא נועד להיות השוואתי ולא היה אמור לחרוג מהגיאוגרפיה ומההיסטוריה של הודו. אולם, מכיוון שהֶקשר זה היה חלק מרכזי מהעניין המחקרי שלי בספרות החלוקה מלכתחילה, ובגללו היה לי חשוב ללמד קורס כזה דווקא בחיפה,תכננתי לייחד בסופו פגישה לנושא החלוקה בישראל ופלסטין, ושיחד נקרא בה פרק מתוך ספרה של גיל הוכברג, למרות החלוקה: יהודים, ערבים וגבולות הדמיון הבדלני (Hochberg 2007). על פי התוכנית, אחרי שנצטייד בידע ובתובנות שצברנו מלימודים מעמיקים של ההקשר ההודי, נוכל לדון בסוגיות דומות המעסיקות אותנו כאן בחיפה.
אולם מהר מאוד התברר שהדברים מתגלגלים אחרת משתכננתי. שוב ושוב פנו הדיונים להשוואה עם ההקשר ההיסטורי המוכר למשתתפות, הקשר שהן הרגישו נוח יותר לחוות עליו דעה. נטייה זו מובנת, אבל את מושא ההשוואה לא צפיתי כלל. בגלל קווי הדמיון בין אירועי החלוקה בהודו לבין אירועי החלוקה בישראל/פלסטין נראה לי מתבקש להשוות ביניהם ואף העליתי את האפשרות הזאת בפגישתנו הראשונה. בשני המקרים נעשתה החלוקה לפי קווים אתניים ודתיים בעקבות שלטון קולוניאלי בריטי; בשניהם הניבה החלוקה עצמאות לאומית כמעט מיתולוגית ומיעוט לאומי/אתני/דתי מוחלש מבחינה פוליטית וכלכלית; בשניהם נכפו על המיעוט חילופי אוכלוסין רחבי היקף שעוררו, בין היתר, סוגיות נכסי נפקדים סבוכות שמסרבות להיעלם. די בציון קווי הדמיון הבולטים הללו להבין את עוצמת הפיתוי להניח ששתי התרבויות חולקות היסטוריה משותפת.
הופתעתי אפוא לגלות שאירועי 1948 לא היו בעבור המשתתפות — ערביות כיהודיות — מושא השוואה נפוץ. דווקא שואת היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה נראתה להם מסגרת רלוונטית יותר להבנת החלוקה בתת–היבשת ההודית. חשוב להסביר שהשואה לא נזכרה בשל דמיון היסטורי כלשהו לחלוקה בהודו, אלא מתוקף היותה קנה מידה עולמי לאלימות טראומטית בלתי נתפסת. המשתתפות חזרו ופנו לשואה מתוך ניסיון להבין ולעכל את המאורעות הקשים שעלו מן הטקסטים שקראנו — רצח של מיליונים, אלימות ממוסדת בהיקפים מפלצתיים, תחושה של אובדן דרך אנושי ומוסרי מוחלט. הנכבה אמנם הייתה יכולה לשמש מסגרת היסטורית כדי להבין את החלוקה, אבל השואה סיפקה את ההקשר הרגשי, הטרגי והטראומטי.
מיכל בר אור, ״אוסף לא פרטי״, 2015
מדוע הייתה אפוא השואה נקודת ההתייחסות המרכזית בכיתה, אף שגם הנכבה היא טראומה רגשית עצומה ומכוננת, בוודאי בעבור הפלסטיניות? ראשית, נראָה שבעיני המשתתפות טראומת הנכבה היא עניין שנוי במחלוקת וכי הנרטיבים הישראליים והפלסטיניים מוציאים זה את זה. נראה שההכרה בכך שהנכבה היא טראומה לאומית די בה לייצר אשמה ולהביא לידי דה–לגיטימציה של הנרטיב הציוני, המרכזי לזהותן של חלק מהמשתתפות. אזכורי השואה יצרו בכיתה הרגשה של אחווה ואנושיות משותפת, ואילו טראומת הנכבה איימה לייצר קונפליקט ומתח שהמשתתפות (כולן!) לא רצו או לא יכלו להכיל. השואה, לכאורה, נעדרה מורכבות ביחס לרע ולטוב. יתר על כן, היה להן קל יותר להתרכז בזוועות — במוות, באונס, בפליטות — ובלבד שלא ייאלצו להידרש להקשרים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שלהן. כך, למשל, לא הועלתה הטענה הפלסטינית על השימוש הציוני בשואה להצדיק את אירועי הנכבה. באופן מטריד הייתה השואה מקום מפלט לכולן: מקום שבו אין אלא צד אחד שהוא רע מובהק, תוקפן אלים שמולו עומד קורבן תמים. בשיח השואה, לפחות כפי שהתפתח בכיתה, לא הייתה סכנה שלמי מהמשתתפות תיוחס פתאום אשמה כלשהי.
גם האמביוולנטיות שלי עצמה מנעה את התפתחותו של שיח מורכב יותר על ההיסטוריה המקומית. מצד אחד רציתי שהדיון יהיה רלוונטי יותר בעבור המשתתפות, ומצד שני חששתי שהדיון בחלוקה במזרח התיכון ישתלט על הסמינר ויהפוך את החלוקה בדרום אסיה ואת תוצריה התרבותיים למעין אלגוריה למרחב המקומי. מצאתי עצמי מלהטטת בכיתה בין הרצון שלי להרחיב את ההקשר ואת המורכבות של ההשוואה, לבין הצורך להזהיר מפני הסכנות הטמונות בצמצום משמעות החלוקה בתת–היבשת ההודית לכדי מודל בעבור ההקשר המקומי. גם האופן שבו הפכה השואה בפגישותינו למסגרת המארגנת הכמעט בלעדית טרד את מנוחתי: כיצד נוכל ללמוד על חלוקת תת–היבשת ההודית ולדון במורכבויות הרבות שלה בלי לצמצם אותה למה שידוע לנו מניסיוננו האישי ובלי שנושפע מניסיון זה? ואם נרצה להשוות, כיצד נוכל לערוך השוואה מועילה בלי להפוך את השיחה על ההיסטוריה ההודית ללא יותר מתחליף לשיחה על ההיסטוריה שלנו עצמנו?
גם האמביוולנטיות שלי עצמה מנעה את התפתחותו של שיח מורכב יותר על ההיסטוריה המקומית. מצד אחד רציתי שהדיון יהיה רלוונטי יותר בעבור המשתתפות, ומצד שני חששתי שהדיון בחלוקה במזרח התיכון ישתלט על הסמינר ויהפוך את החלוקה בדרום אסיה ואת תוצריה התרבותיים למעין אלגוריה למרחב המקומי. מצאתי עצמי מלהטטת בכיתה בין הרצון שלי להרחיב את ההקשר ואת המורכבות של ההשוואה, לבין הצורך להזהיר מפני הסכנות הטמונות בצמצום משמעות החלוקה בתת–היבשת ההודית לכדי מודל בעבור ההקשר המקומי. גם האופן שבו הפכה השואה בפגישותינו למסגרת המארגנת הכמעט בלעדית טרד את מנוחתי: כיצד נוכל ללמוד על חלוקת תת–היבשת ההודית ולדון במורכבויות הרבות שלה בלי לצמצם אותה למה שידוע לנו מניסיוננו האישי ובלי שנושפע מניסיון זה? ואם נרצה להשוות, כיצד נוכל לערוך השוואה מועילה בלי להפוך את השיחה על ההיסטוריה ההודית ללא יותר מתחליף לשיחה על ההיסטוריה שלנו עצמנו?
תמיר צדוק, ״ברוכים הבאים״, 2014-15
מהות ההשוואה: מכשולים ויתרונות
בהמשך אותה שנה, עת השתתפתי בכנס שהתקיים בניו דלהי תחת הנושא "נתיבים של חלוקה בדרום אסיה ובמזרח התיכון: פרספקטיבה היסטורית משווה", נדרשתי שוב לקשיים, כמו גם לחשיבות המעשית והתיאורתית של השוואה זו. על אחד הקשיים הצביעה חוקרת הודית, ריטו מנון (Menon), שהזכירה שתת–היבשת ההודית חולקה לשתי מדינות (היום שלש) , ואילו במזרח התיכון נוסדה רק מדינה אחת, ישראל. על כן, כלל לא בטוח שקיימת מסגרת תיאורוטית מתאימה להשוואה בין המקרים. הבדל נוסף, אותו העלה החוקר הישראלי רועי וגנר, הוא שמי שכותב על החלוקה בדרום אסיה מנתח אירוע היסטורי שהתחולל בעבר; ואילו מי שכותב על החלוקה במזרח התיכון חותר במידה זו או אחרת לעתיד בר–קיימא או לכל הפחות מנתח אירוע היסטורי שלא היה או לא התממש. אלה סייעו לי להמשיג את הקושי שחוויתי כאן בחיפה, כשהסטודנטיות השתמשו באירועים בהודו כדי לנסות לדמיין "מה היה קורה אילו". השוואה כזאת יש בה כדי לרדד את ההבנה של שני ההקשרים, שכן היא גורמת לנו להתעלם ממורכבותו של כל הקשר — ומיותר משישים שנים של היסטוריה שדרכן אנחנו רואים את הדברים היום.
עוד דבר הטריד אותי במהלך הסמינר, אך התחוור לי רק בכנס בניו דלהי. בדבריו ציין מושירול חסן (Hasan) , מבכירי ההיסטוריונים בהודו, כעניין מובן מאליו כי "כולנו אבלים על החלוקה". ואכן, בהיסטוריוגרפיה ההודית הנכתבת היום מוצגת החלוקה במידה רבה כאקט נפסד וחסר היגיון, בכייה לדורות. גם ברחוב ההודי המילה האנגלית לחלוקה, partition, פירושה אסון. בניגוד לאחידות זו, במזרח התיכון יש שונות בהתייחסות לחלוקה: אצל מרבית הישראלים היהודים מעלה המושג "חלוקה" שתי אסוציאציות: הראשונה, חיובית במובהק, קשורה לתוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ב–1947 ולכן מעידה על עצמאות (סיום השלטון הבריטי) ועל ייסוד מדינת הלאום היהודי. השנייה, שלא הכול רואים אותה בחיוב, היא התקווה להשלים את החלוקה כדי להביא לידי סיומו של הסכסוך ולאפשר את קיומה העתידי של מדינה יהודית ודמוקרטית. בשיח הפלסטיני נתפסת החלוקה כשם נרדף לכיבוש ולקולוניאליזם.
גם ההשוואה לשואה אינה נטולת בעיות, ובהן אי–בהירות בהבנת הֶַקשר בין טראומה קולקטיבית למדינת לאום. בשיח הציוני הרווח התקבעה ההבנה שמדינת הלאום העצמאית היא התשובה (אם לא הפתרון) לטראומה הקולקטיבית של השואה. ואילו בתת–היבשת ההודית הטראומה לא קדמה למדינת הלאום, וגם לא החישה את העצמאות, אלא כוננה אותה והייתה פועל יוצא שלה. על כן בהודו, הלאומיות והטראומה האלימה אינן מנוגדות זו לזו, אלא קשורות זו לזו, ויש אף הטוענים שהאלימות מכוננת למעשה את הזהות ה"הודית" אל מול הזהות ה"פקיסטנית". תובנה זו הציפה אצלנו שוב שאלות קשות: הרי אם החלוקה מכוננת אלימות מעצם ההיגיון שעומד בבסיסה, מה זה אומר לגבי העתיד שלנו כאן?
בהמשך אותה שנה, עת השתתפתי בכנס שהתקיים בניו דלהי תחת הנושא "נתיבים של חלוקה בדרום אסיה ובמזרח התיכון: פרספקטיבה היסטורית משווה", נדרשתי שוב לקשיים, כמו גם לחשיבות המעשית והתיאורתית של השוואה זו. על אחד הקשיים הצביעה חוקרת הודית, ריטו מנון (Menon), שהזכירה שתת–היבשת ההודית חולקה לשתי מדינות (היום שלש) , ואילו במזרח התיכון נוסדה רק מדינה אחת, ישראל. על כן, כלל לא בטוח שקיימת מסגרת תיאורוטית מתאימה להשוואה בין המקרים. הבדל נוסף, אותו העלה החוקר הישראלי רועי וגנר, הוא שמי שכותב על החלוקה בדרום אסיה מנתח אירוע היסטורי שהתחולל בעבר; ואילו מי שכותב על החלוקה במזרח התיכון חותר במידה זו או אחרת לעתיד בר–קיימא או לכל הפחות מנתח אירוע היסטורי שלא היה או לא התממש. אלה סייעו לי להמשיג את הקושי שחוויתי כאן בחיפה, כשהסטודנטיות השתמשו באירועים בהודו כדי לנסות לדמיין "מה היה קורה אילו". השוואה כזאת יש בה כדי לרדד את ההבנה של שני ההקשרים, שכן היא גורמת לנו להתעלם ממורכבותו של כל הקשר — ומיותר משישים שנים של היסטוריה שדרכן אנחנו רואים את הדברים היום.
עוד דבר הטריד אותי במהלך הסמינר, אך התחוור לי רק בכנס בניו דלהי. בדבריו ציין מושירול חסן (Hasan) , מבכירי ההיסטוריונים בהודו, כעניין מובן מאליו כי "כולנו אבלים על החלוקה". ואכן, בהיסטוריוגרפיה ההודית הנכתבת היום מוצגת החלוקה במידה רבה כאקט נפסד וחסר היגיון, בכייה לדורות. גם ברחוב ההודי המילה האנגלית לחלוקה, partition, פירושה אסון. בניגוד לאחידות זו, במזרח התיכון יש שונות בהתייחסות לחלוקה: אצל מרבית הישראלים היהודים מעלה המושג "חלוקה" שתי אסוציאציות: הראשונה, חיובית במובהק, קשורה לתוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ב–1947 ולכן מעידה על עצמאות (סיום השלטון הבריטי) ועל ייסוד מדינת הלאום היהודי. השנייה, שלא הכול רואים אותה בחיוב, היא התקווה להשלים את החלוקה כדי להביא לידי סיומו של הסכסוך ולאפשר את קיומה העתידי של מדינה יהודית ודמוקרטית. בשיח הפלסטיני נתפסת החלוקה כשם נרדף לכיבוש ולקולוניאליזם.
גם ההשוואה לשואה אינה נטולת בעיות, ובהן אי–בהירות בהבנת הֶַקשר בין טראומה קולקטיבית למדינת לאום. בשיח הציוני הרווח התקבעה ההבנה שמדינת הלאום העצמאית היא התשובה (אם לא הפתרון) לטראומה הקולקטיבית של השואה. ואילו בתת–היבשת ההודית הטראומה לא קדמה למדינת הלאום, וגם לא החישה את העצמאות, אלא כוננה אותה והייתה פועל יוצא שלה. על כן בהודו, הלאומיות והטראומה האלימה אינן מנוגדות זו לזו, אלא קשורות זו לזו, ויש אף הטוענים שהאלימות מכוננת למעשה את הזהות ה"הודית" אל מול הזהות ה"פקיסטנית". תובנה זו הציפה אצלנו שוב שאלות קשות: הרי אם החלוקה מכוננת אלימות מעצם ההיגיון שעומד בבסיסה, מה זה אומר לגבי העתיד שלנו כאן?
הדר סייפן, ״שהייה במקלטים ציבוריים״, 2014-5
סיכום: האנגלית כמרחב משותף
כדי להתמודד עם המורכבות ההשוואתית הזו חזרנו והתמקדנו דווקא ברומנים עצמם. ניסינו לעמוד על המורכבות הפנימית שלהם בתנאיה שלה, בטרם נוסיף עליה את המורכבות של ההשוואה. על התובנות שמצאנו ברומנים אני מרחיבה במאמר המלא, אך לסיכום כאן הייתי רוצה להתמקד בשפה האנגלית, שפת הספרות שקראנו, וגם שפת הלימוד והדיון בכיתה. האנגלית בהודו מייצגת את המורשת הקולוניאלית, אך היא גם השפה היחידה המשותפת לכל תושבי המדינה ולכן מסייעת לגשר על פערים. ואכן, לספרות ההודית הנכתבת באנגלית יש תפקיד מרכזי בכינונה של תרבות לאומית, ובמשך השנים היא אף נעשתה לסוכנת גלובליזציה ולמוצר צריכה מבוקש בעולם. לכל רומן הודי הנכתב באנגלית יש שני קהלים פוטנציאליים: קהל זר (מערבי בדרך כלל), הרואה בספרות זו אשנב לתרבות אקזוטית או רחוקה, וקהל מקומי, הרואה בספרות זו חלק מתרבותו שלו. כפילות זו ניכרת בטקסטים עצמם, ולא רק באופן שבו הם נקראים, והחיכוך שהיא יוצרת בטקסט מאפשר מבט על המורכבות התרבותית שמייצרת אותו. העובדה שפעמים רבות, בוודאי בספרות החלוקה, הכתיבה באנגלית אינה שפת האירועים עצמם והדמויות המיוצגות בה לרוב אינן דוברות אנגלית כלל — עובדה זו רק מעצימה את מורכבות הרומן והיא מהותית להבנת החלוקה כאירוע רבגוני ומרובה רבדים.
כדי להתמודד עם המורכבות ההשוואתית הזו חזרנו והתמקדנו דווקא ברומנים עצמם. ניסינו לעמוד על המורכבות הפנימית שלהם בתנאיה שלה, בטרם נוסיף עליה את המורכבות של ההשוואה. על התובנות שמצאנו ברומנים אני מרחיבה במאמר המלא, אך לסיכום כאן הייתי רוצה להתמקד בשפה האנגלית, שפת הספרות שקראנו, וגם שפת הלימוד והדיון בכיתה. האנגלית בהודו מייצגת את המורשת הקולוניאלית, אך היא גם השפה היחידה המשותפת לכל תושבי המדינה ולכן מסייעת לגשר על פערים. ואכן, לספרות ההודית הנכתבת באנגלית יש תפקיד מרכזי בכינונה של תרבות לאומית, ובמשך השנים היא אף נעשתה לסוכנת גלובליזציה ולמוצר צריכה מבוקש בעולם. לכל רומן הודי הנכתב באנגלית יש שני קהלים פוטנציאליים: קהל זר (מערבי בדרך כלל), הרואה בספרות זו אשנב לתרבות אקזוטית או רחוקה, וקהל מקומי, הרואה בספרות זו חלק מתרבותו שלו. כפילות זו ניכרת בטקסטים עצמם, ולא רק באופן שבו הם נקראים, והחיכוך שהיא יוצרת בטקסט מאפשר מבט על המורכבות התרבותית שמייצרת אותו. העובדה שפעמים רבות, בוודאי בספרות החלוקה, הכתיבה באנגלית אינה שפת האירועים עצמם והדמויות המיוצגות בה לרוב אינן דוברות אנגלית כלל — עובדה זו רק מעצימה את מורכבות הרומן והיא מהותית להבנת החלוקה כאירוע רבגוני ומרובה רבדים.
רהול ס. ראבי, ״חיים בתוהו״, 2009-10
כך קרה גם בכיתה: האנגלית יצרה הזרה ועזרה לפרק את הילת המיָדיות והאותנטיות של הרומנים ההודיים. היא הנכיחה את התיווך התרבותי שבין האירוע לייצוגו ואפשרה רפלקסיה היסטורית ותרבותית. במילים אחרות, הכתיבה באנגלית מנכיחה את העובדה שהטקסט מקבל משמעויות שונות בזירות שונות (לכאורה עניין מובן מאליו), אבל גם את העובדה ששני ההקשרים (זירת הכתיבה וזירת הקריאה) מובלעים בטקסט עצמו ומובְנים מתוכו. אל הדחיסות הזאת המקופלת באנגלית מצטרפת העובדה שגם השיעורים שלנו התקיימו באנגלית — דבר שסיפק תזכורת חשובה למקום שלנו בשיח על אודות החלוקה. עצם הלימוד באנגלית בכיתה, כמו עצם קיומו, גודלו ומקומו של החוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, הם תולדה של היסטוריה קולוניאלית וגלובלית ספציפית. כשם שהכתיבה באנגלית בהודו מעידה על היסטוריה קולוניאלית ופוסטקולוניאלית ספציפית, כך המציאות שבה סטודנטיות פלסטיניות ויהודיות לומדות באוניברסיטה ישראלית באנגלית מעידה על מקום ספציפי — גם אם מורכב מאוד — במציאות הקולוניאלית והפוסטקולוניאלית ובשיח שלה.
השפה האנגלית סימנה בעבורנו מרחב משותף. לא כי לאנגלית משמעות זהה או אפילו דומה בהודו ובישראל, אלא כי היא מצביעה על התיווך הפנים–תרבותי והבין–תרבותי של ההשוואות שעשינו במפורש או במובלע. עם תובנות אלו יכולנו בסופו של הקורס לחזור ולדבר על עצמנו. ואולם עכשיו לא נעשתה עוד "השוואה לשם השוואה" ואף לא השוואה שתכליתה לשלוף קלף מנצח בדיון פוליטי. עכשיו יכולנו לדבר על מקומנו במרחב המשותף ועל מקומן של החלוקות בו מתוך עמדה ביקורתית. החלוקה ישראל-פלסטין לא הייתה עוד נושא שיחה מפורש או מובלע, אלא נעשתה — כמו הספרות שקראנו וכמו השפה האנגלית — הפריזמה שדרכה אנחנו קוראות את חלוקת תת–היבשת ההודית. ההיסטוריה המשותפת משמשת עוד זירה מתווכת שנותנת משמעות לאירועי החלוקה. מכאן נקודת ההתייחסות הייחודית שלנו לשיח על החלוקה בתת–היבשת ההודית, על הספרות הפוסטקולוניאלית באנגלית בכלל ובהודו בפרט. מכאן גם ניתן להבין את המשמעות העמוקה של לימוד הספרות האנגלית באנגלית בח
השפה האנגלית סימנה בעבורנו מרחב משותף. לא כי לאנגלית משמעות זהה או אפילו דומה בהודו ובישראל, אלא כי היא מצביעה על התיווך הפנים–תרבותי והבין–תרבותי של ההשוואות שעשינו במפורש או במובלע. עם תובנות אלו יכולנו בסופו של הקורס לחזור ולדבר על עצמנו. ואולם עכשיו לא נעשתה עוד "השוואה לשם השוואה" ואף לא השוואה שתכליתה לשלוף קלף מנצח בדיון פוליטי. עכשיו יכולנו לדבר על מקומנו במרחב המשותף ועל מקומן של החלוקות בו מתוך עמדה ביקורתית. החלוקה ישראל-פלסטין לא הייתה עוד נושא שיחה מפורש או מובלע, אלא נעשתה — כמו הספרות שקראנו וכמו השפה האנגלית — הפריזמה שדרכה אנחנו קוראות את חלוקת תת–היבשת ההודית. ההיסטוריה המשותפת משמשת עוד זירה מתווכת שנותנת משמעות לאירועי החלוקה. מכאן נקודת ההתייחסות הייחודית שלנו לשיח על החלוקה בתת–היבשת ההודית, על הספרות הפוסטקולוניאלית באנגלית בכלל ובהודו בפרט. מכאן גם ניתן להבין את המשמעות העמוקה של לימוד הספרות האנגלית באנגלית בח
הקטעים המובאים להלן לקוחים מתוך מאמרה של איילת בן-ישי, "ספרות החלוקה: על פדגוגיה ופוליטיקה בהשוואה בין הודו לישראל", שפורסם בגיליון 44 של כתב העת תיאוריה וביקורת(הודו/ישראל), אביב 2015, בהוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד.
המאמר מלווה את התערוכה ״נקודת מגוז״ (אוצרת אור תשובה) המוצגת בגלריית בית הגפן בחיפה עד ה-27.2
המאמר מלווה את התערוכה ״נקודת מגוז״ (אוצרת אור תשובה) המוצגת בגלריית בית הגפן בחיפה עד ה-27.2
