נידה / ד״ר רות מרקוס

זמן קריאה: 29:44 דקות
האם נשים ממשיכות להיות מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית? ד״ר רות מרקוס טוענת שכן ומסבירה מדוע *.
* ההרצאה התקיימה לראשונה ביולי השנה, ב״מקום לאמנות״
כיתוב תמונה: קליר יניב, ״ילדה״, 1955. אוסף פרטי.
בכל פעם שאני מציינת שאמניות רבות נעלמו מתולדות האמנות הישראלית, או שאני מתלוננת שלא מציגים מספיק אמניות במוזיאונים, אנשים אומרים לי "תראי כמה אמניות חשובות יש היום בישראל! ותראו כמה נשים נמצאות בנקודות מפתח של האמנות בארץ, אמניות, אוצרות, מנהלות, וחוקרות". אז פעם אחת ולתמיד אני רוצה להתייחס לשאלה הזו באופן עניני, ולהוכיח את טענותיי עם עובדות והסברים.
נוכחתי לראשונה בבעיה של הדרת אמניות בשנת 2002, כאשר קיימתי סמינריון בנושא "נשים יוצרות בישראל מתקופת בצלאל ועד שנות השבעים". זה היה קורס ראשון בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב, שהתמקד בתולדות האמנות הנשית בישראל. זאת לאחר שנתיים שכבר לימדתי בתכנית ללימודי נשים ומגדר את תולדות האמנות המודרנית דרך יצירות של נשים אמניות, ואמרתי לעצמי שלא יתכן שאדבר על נשים באמנות הבי"ל ולא אתייחס גם לאמניות ישראליות. לקראת הסמינר חיפשתי מקורות שישמשו כרקע היסטורי, ורציתי לבנות רשימת אמניות שממנה יוכלו התלמידים לבחור נושא לעבודות הסמינריוניות. אבל הסתבר לי שלא רק שאין בכלל מחקרים אקדמאיים בנושא, אלא גם שבספרי תולדות האמנות הישראלית מוזכרות מעט מאד אמניות.
קליר יניב, ילדה
קליר יניב, ״ילדה״, 1955. אוסף פרטי.
התחלתי לחטט בארכיונים, בתיקי אמן בבית ציפר ובמוזיאונים השונים, בביקורות בעיתונות ובכתבי עת כגון גזית, שנעזרתי בו הרבה, וגם גייסתי חברות וקולגות, כמו פרופ' גילה בלס, או כמו דליה דנון, שהייתה אז עוזרת המחקר שלי, שיעזרו לי לבנות רשימה. וככל שגיליתי יותר שמות של אמניות כך הסתבר לי שהרבה אמניות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, שהשתתפו בתערוכות חשובות, שנכתבו עליהן ביקורות חיוביות, נעלמו במשך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה. היה ברור שקיימת הדרה של נשים-יוצרות מהשיח של תולדות האמנות הקנונית בארץ, אבל צריך היה להוכיח זאת בעובדות ובמספרים. ובדיוק למטרה זו יזמתי מחקר שבו השתתפו גם גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל, ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכתי: נשים יוצרות בישראל 1970-1920.[i] חשבתי אז שהחל משנות השבעים המצב יהיה שונה לחלוטין, כי באותה תקופה החלו לפעול הרבה יותר נשים אמניות שהציגו ביותר תערוכות, אך בדיעבד מסתבר שהשינוי לא היה כל כך משמעותי, ועל כך ארחיב בהמשך.
אני רוצה לציין שקדמו לספר שלנו מספר מחקרים ותערוכות על נשים אמניות, אך רובם לא במסגרת אקדמית אלא בקטלוגים לתערוכות. כמעט כולם עסקו באמנות עכשווית או באמניות שהחלו לפעול אחרי שנות השבעים של המאה העשרים. המקור העיקרי שבו יכולתי להיעזר היה הקטלוג של אילנה טייכר, אמניות באמנות ישראל (1998)[ii] שמהווה עבודה חלוצית בתחום זה, אלא שגם ממנו נעדרו אמניות רבות, בעיקר מן השנים המוקדמות. לא אזכיר כאן את התערוכות השונות שנערכו בנושא אמנות נשים, אך לכל המעוניין הן מוזכרות בקטלוג של אילנה טננבאום ועינת עמיר, מרוץ שליחות: ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות הישראלית (2007), תערוכה שהייתה במוזיאון חיפה.[iii] שם בהערה מספר 3 מופיעה רשימה של תערוכות בולטות בנושא אמנות נשים בישראל. רשימה נוספת מצויה בפתח דבר לכתב העת המדרשה 10, "פמיניזם באמנות הישראלית", (2007).[iv] 
כדי להבין את חומרת מצבן של האמניות ומקומן בתולדות האמנות הישראלית מספיק לבדוק את רשימת תערוכות היחיד שהוצגו במוזיאון תל-אביב בשנים שבהן ניהל אותו ד"ר חיים גמזו: בסיכום שתי קדנציות שבהן כיהן, האחת בשנים 1947־1949 והשנייה בשנים 1962־1976, מצאנו שעד 1970 הציגו בתערוכת יחיד סך הכול 11 נשים, לעומת קרוב ל־52 גברים ישראליים ועוד כ־14 אמנים בינלאומיים.[v] הבעיה לא הייתה רק בכמות הנשים שהוצגו, אלא גם בדרך שבה התעלמו האוצרים מההיסטוריה של אמנות נשים: בחוברת שהוציא מוזיאון ישראל בשנת 1985, "ציוני דרך באמנות ישראל", בחלק המסכם את הפעילות האמנותית בתחום הציור עד שנות השבעים מוזכרות רק שתי נשים, לאה ניקל ואביבה אורי, למרות שהיו עשרות. ובחמש עשרה השנים שלאחר מכן (משנות השבעים ועד 1985) מוזכרות רק שלוש ציירות נוספות,[vi] זאת למרות שמאז שנות השבעים עלה באופן ניכר מספרן של הנשים היוצרות בארץ.
בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האמנות הישראלית מחלק גדול של האמניות תמיד עונים לי: 1) שהיו מעט נשים אמניות; 2) שכנראה הן לא היו מספיק חשובות או מספיק טובות. ז"א – אם ההיסטוריה שכחה אותן סימן שהגיע להן. זו בעצם לולאה לוגית, כי אולי הן לא נחשבו למספיק חשובות דווקא בגלל שלא הציגו אותן מספיק? ובגלל שהדירו אותן מספרי ההיסטוריה?
הבעיה שהמיתוס הזה על שני חלקיו חוזר על עצמו ומונצח בכל פעם מחדש, כשחוקר אחד מסתמך על משנהו. כך עושה גדעון עפרת, במאמר "רב תרבותיות - דברים לזכרה", מתוך האתר המחסן של גדעון עפרת. לדבריו, "בדומה לשאר העולם, גם בתולדות האמנות הישראלית לדורותיה לאישה היוצרת היה שמור מקום מועט ושולי, אף אם רבות זכויותיה". עפרת אמנם מבקר את המצב, אך הנימה שמשתמעת בין השורות היא שהיו מעט מאד אמניות. לצערי, את הטענה על מיעוט אמניות ועל חשיבותן הפחותה שמעתי גם מכמה חוקרות, והטענה חוזרת ומונצחת גם בגיליון מס' 10 של כתב העת המדרשה, שעוסק בפמיניזם ואמנות ישראלית: במאמר מאת טל דקל ושירלי בכר "הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית – מגל ראשון לגל שלישי", המדרשה 10, מציינות הכותבות שעד שנות השישים הייתה באמנות הישראלית נוכחות נשית דלה.[vii] ובכך הן שוב מבססות את המיתוס שלא היו הרבה אמניות, אבל אני יכולה להבין אותן, מכיוון שהמאמר שלהן נכתב לפני שהספר שלנו יצא לאור, ומפני שהן הסתמכו על דבריה של אילנה טייכר בקטלוג של מוזיאון חיפה אמניות באמנות ישראל שהוזכר קודם, שגם היא העלתה את הטענה הזאת, וכל מי שמסתמך על דבריה ממשיך להנציח את המיתוס.
 
בספר שלנו הוכחנו ששתי הטענות אינן נכונות.
ראשית, הטענה שהיו מעט אמניות אינה נכונה, ובספר שלנו אנו דנות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ־35 ציירות/פסלות שמוזכרות רק בהערות שוליים, כי על חלקן עדיין לא נמצאו מספיק פרטים. אם אתייחס רק למספר הציירות/הפסלות שאיתרתי, מספרן מגיע ל־121 לכל הפחות(!). ובכל יום אני נחשפת לשמות של עוד אמניות שלא הכרתי ושעליהן עדיין לא כתבו. אבל גם 121 אמניות במשך 50 שנה זו רשימה בהחלט מכובדת, במיוחד מכיוון שרוב האמניות פעלו משנות החמישים והלאה, כך שבעצם מדובר בקרוב למאה אמניות שפעלו במשך כעשרים שנה. ואם לוקחים בחשבון גם את הקשיים שרוב האמניות התמודדו אתם, הרי זה מספר מכובד.
שנית, אם אכן אותן אמניות לא היו טובות מספיק – כיצד ניתן להסביר את העובדה שרבות מהן היו ידועות ומוכרות בזמנן ואף הציגו בתערוכות קבוצתיות חשובות? כיצד מתיישבת טענה זו עם ריבוי הכתבות, המאמרים והביקורות שנכתבו, הן בעיתונות היומית והן בכתב העת גזית, אשר מעידים על טיב יצירתן? וזאת למרות שהמוזיאונים הגדולים לא הרבו להציג אותן ולמרות שהביקורת התייחסה אל רובן בחומרה יתרה, בניגוד ליחסה לאמנים-גברים. זאת ועוד: כמה מן האמניות הללו הציגו גם בחו"ל ואף זכו בפרסים חשובים בארץ ובחו"ל. האם אין זו עדות מספקת לאיכות יצירתן?
מכאן שהעובדה שהמוזיאונים הציגו פחות נשים לא נבעה מכך שהיו פחות אמניות או שהן לא היו מספיק טובות. בואו נקרא לילד בשמו: הם הציגו פחות בגלל דעה קדומה, שנוצרה בגלל הדרה חברתית מגדרית. ומכיוון שהוצגו פחות נשים התחזק המיתוס שאין הרבה אמניות והן לא מספיק טובות!
לכן השאלה אינה אם הייתה הדרה מהשיח של תולדות האמנות הישראלית, אלא מדוע הייתה. מדוע הודרו הנשים ונשכחו? אין לי תשובה אחת חדה וקולעת, אך אנסה להביא מספר נקודות שנובעות מהמחקר שלנו:
ההבניה מגדרית של החברה
גישתה של ביקורת האמנות לנשים-אמניות
עיסוקן של נשים-אמניות בנושאים נשיים
מקומן של נשים-אמניות בביתן
הרב-תחומיות של נשים-אמניות ועיסוקן ב"חומרים נשיים" ובאומנות. 
ההבניה המגדרית החברתית
עד שנות הששים-שבעים של המאה העשרים שלטה בעולם כולו הבניה חברתית פלוצנטרית ופטריאכלית, וגם החברה הישראלית, שהייתה לכאורה חברה חלוצית שוויונית, הייתה כזו. אידיאל השוויון החלוצי היה בעצם מיתוס, ועל כך יש היום מחקרים רבים, והחברה הונהגה והובלה על-ידי הגברים, וכך גם הזרמים האמנותיים. לכן עד שנות השבעים של המאה העשרים לנשים באמנות הישראלית לא היה משקל רב בקביעת אופיין של הקבוצות או הזרמים האמנותיים בארץ. וכך "נגררה" ההיסטוריה הנשית אחרי ההיסטוריה הגברית, או – במקרה הטוב – הייתה משולבת בה. מה עוד שההיסטוריה נכתבה עד לא מזמן על ידי גברים, שסיפרו בעצם את "הסיפור שלו" His-story)), ולא היה מי שיספר גם את הסיפור שלה (Her-story).
אבל למה בכלל לכתוב את הסיפור שלה אם התפיסה השלטת הייתה שנשים פחות חשובות מגברים והאמנות שלהן נחותה? יש החושבים כך עד היום: כמו למשל ג'ורג' בזיליץ, שאמר ב-2013 בראיון ל-Der Spiegel שנשים אינן מציירות טוב. אז למה להשקיע בהן מאמץ, להציג אותן ולחקור אותן, כשיש אמנים גברים טובים יותר? יש לאורך ההיסטוריה דוגמאות רבות, שלא אוכל להציג כאן, כיצד הגברים שפטו אמנות נשים כנחותה, ואגב, לא רק באמנויות החזותיות. לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה של אדית זק אהבת הסירנות,[viii] שבו היא כותבת על כ-20 מלחינות נשכחות מאז המאה ה-12 ועד היום, שגם הן היו ידועות בזמנן, אך נשכחו. מעניין שהיא מתארת בדיוק את אותן הבעיות שעמדו גם בפני האמניות שאנחנו חקרנו. והמעניינת ביותר היא העובדה שיצירות שהלחינו נשים נחשבו למוצלחות עד שהתגלה שהן הולחנו על ידי נשים ואז לפתע הן כבר לא היו טובות מספיק.
כתוצאה מכך שהגברים הובילו את הקבוצות העיקריות באמנות הישראלית התמקמו הנשים היוצרות בשני מרחבים אפשריים: או שהיו חלק מן הממסד, ואז נטמעו בסביבה שהייתה בעיקר גברית, או שהן פעלו בשוליים, כל אחת לעצמה, מחוץ לקבוצות המוכרות בתולדות האמנות הישראלית, עובדה המקשה על שחזורה של "היסטוריה נשית" נפרדת, שתהיה בעלת רצף והתפתחות. העובדה שרוב הנשים פעלו בשוליים תרמה להדרה, לא בגלל טיבן של האמניות אלא בגלל שלא היה להן "גב", קבוצה שעמדה מאחוריהן. ובכלל, בעבר היסטוריונים, כולל היסטוריונים של אמנות, לא אהבו להתעסק עם השוליים.
 
ביקורת האמנות
סיבה נוספת הייתה הביקורת, שלא פינקה נשים אמניות. גרסיאלה טרכטנברג, בפרק על הביקורת, מוכיחה התעלמותה של הביקורות משלוש אמניות חשובות, ציונה תג'ר, חנה אורלוף ומוסיה בוגרשוב, שלקחו חלק בתערוכות בצריף ה"אהל". אלה היו שלוש תערוכות שהתקיימו בין 1926-1928 ושסימנו את המעבר של המרכז האמנותי מירושלים לתל-אביב ואת התפתחות הסגנון "המודרני", שהבדיל את עצמו מסגנון "בצלאל". לדעת טרכטנברג, אין זו התעלמות חד־פעמית או מקרית אלא הדרה שיטתית של נשים-אמניות, שנבעה מתוך הבניה ממוגדרת של החברה וגם מעצם העובדה שרוב המבקרים אז היו גברים.
ביטוי לאפליה המגדרית ניתן למצוא אפילו בביקורות החיוביות. למשל, בעוד שהדיון בגבר-אמן היה תמיד ענייני ועסק אך ורק באיכויות האמנותיות של יצירותיו, הדיון באשה-אמנית פתח, בדרך כלל, בתיאור הופעתה החיצונית. כך למשל, גבריאל טלפיר, עורך כתב העת גזית, מתאר את מרגריטה זיבנשיין כאישה נמוכת קומה, בעלת גוף מוצק ורחב; גרטה וולף-קרקואר מתוארת כבעלת קומה ממוצעת, עיניה ירוקות ומאירות ופניה חטובות, ועוד דוגמאות דומות.[ix] לא ראיתי שום טקסט שלו שמתחיל עם תיאור מראה פניו של האמן-גבר. יחד עם זאת אי אפשר להתכחש לעובדה שדווקא אותו גבריאל טלפיר מאד העריך נשים אמניות וכתב עליהן, והוא אחד המקורות החשובים שהיו על האמניות שעליהן כתבתי.
הביקורת שונה גם באופייה ובנימתה הפטרונית והחריפה יותר כלפי נשים. טרכטנברג מחלקת את הסיווג הביקורתי של האמניות לכמה קבוצות: לא-טובות-מספיק, תקועות, חסרות-כשירות-אמנותית, זקוקות-למאמץ-נוסף, מוצלחות, והגרוע ביותר - אוּמניות-שמתחפשת-לאמניות. גם התמקדותם של המבקרים בתכונות הנשיות של היוצרות ושל יצירתן מצביעה על הנחה מוקדמת, שלפיה קיים הבדל בין אמנות של נשים לבין אמנות של גברים, וכי יש מאפיינים שונים לשני סוגי אמנות אלה, כאשר המאפיינים הנשיים הם נחותים. זו תפיסה מהותנית (אסנציאליסטית), המניחה שישנם הבדלים מהותיים מובְנים בין נשיות ובין גבריות. באמנות הניאו־קלאסית לדוגמה, ניתן להצביע על מאפיינים המבחינים בין "גברי" ובין "נשי". הגברי הוא החלטי, אמיץ, אקטיבי, רציונאלי וסטואי. הנשי, לעומת זאת, הוא הססן, פחדן, פסיבי, רגשני, ומקושט יתר על המידה - דקורטיבי. כמובן שהתכונות הגבריות נחשבו כחיובית ונעלות בעוד התכונות הנשיות נתפסות כנחותות. במודע או שלא במודע, אימצו המבקרים בארץ גישה מהותנית דומה, והמילים "רגשנות", "אקספרסיביות" ו"דקורטיבית" הפכו כמעט למילים נרדפות לאמנות נשים גרועה.
מעניין שגם אמניות שקיבלו פרסים ומדליות בתערוכות בחו"ל זכו לעלבונות בפי המבקרים הישראלים. למשל בביקורת לתערוכתה של קטה אפרים-מרכוס ב"מקרא סטודיו", שהתפרסמה בעיתון הארץ ב־16.6.50, גמזו גוער: "22 תמונות. 12 פסלים. במובן הכמות יש כאן די והותר לתערוכה ראויה לשמה, אך במה שנוגע לאיכות! אכן, מדוע נחפזים כל החובבים הללו להציג כפרופסניונלים". "חובבים"??? קטה אפרים-מרכוס הייתה ציירת מעולה, ששמה נודע עוד בגרמניה, והיא הייתה שייכת שם לקבוצת אמנים חשובה בשם "קבוצת הריין" שפעלה בדיסלדורף, והיא הוערכה שם על ידי מבקרים לא פחות חשובים מגמזו. התקפה דומה ספגה גם ציונה תג'ר. לאחר שהשתלמה בפריז וזכתה ב"פרס דיזנגוף לאמנות" - חיים גמזו כתב עליה בשנת 1944 הערת ביקורת נוקבת בגלל חוסר העקביות שביצירתה: "בכל אמן אשר לא הגיע לשיא ישנן תנודות כאלה". מישהו צריך היה להזכיר לו שתג'ר הגיעה לשיאה כבר בשנות ה-20 וכי מותר לה לגשש ולחפש דרכים חדשות.
ונניח לרגע שגמזו וחבריו צדקו ושכמה אמניות לא עמדו ברמת הציפיות שלהם. אבל בכל זאת היו אמניות שבהחלט הוכתרו כ"מוצלחות" על ידי המבקרים. אז מדוע גם שמן של הלך ונשכח?[x]
אמנות נשים ואמנות נשית - נושאים נשיים
כמובן שכל דיון במקומן של נשים באמנות הישראלית מעלה מיד שאלה מהי "אמנות נשים"? האם ישנה מהות כזאת? נניח שכל אמנות שנעשית על-ידי נשים היא "אמנות נשים", אך האם זו גם "אמנות נשית"? ז"א האם היא מתבטאת בתכנים "נשיים"? או עשויה מצורות ומחומרים "נשיים"? תשובה חלקית נמצאת בדברי המבקרים שהזכרתי, שאכן מייחסים תכונות "נשיות" לאמנות נשים, כגון דקורטיביות, סנטימנטליות, חובבנות וכד'. ואני עדיין לא מתייחסת כאן לשאלת השאלות: האם "אמנות נשים" או "אמנות נשית" היא גם אמנות פמיניסטית?
אם נשאל את האמניות עצמן מה דעתן על ההגדרה "אמנות נשים" - ואכן שאלתי כמה אמניות שבאו לסמינר שלי ב-2002 - נקבל תשובות המשקפות שתי עמדות שונות: רוב האמניות שיצרו עד שנות ה-70 אינן מוכנות להתייחס לשאלת המגדר. חלקן חוששות שהצהרה על נשיותן תקטלג אותן כפמיניסטיות, והן אינן מעוניינות בכך בשל הקונוטציות הלוחמניות שיש, לדעתן, לכינוי זה. אך רובן מסרבות להתייחס לשאלת המגדר בטענה שיש לשפוט אותן כחלק בלתי נפרד מכלל האמנים. לדעתן, הגדרתן כקבוצה נפרדת מחדדת את חוסר השוויון בין גברים לבין נשים ומנציחה את התפיסות הגבריות-שוביניסטיות.
לעומתן, ישנן אמניות שדווקא מגדירות את עצמן כנשים ומעוניינות לחדד את ההבדל בינן לבין גברים, בתפיסתן האמנותית, בתוכן יצירתן ואף בחומרים ובטכניקות שבהם הן משתמשות. גישה זו אופיינית לאמניות שהחלו ליצור בשנות השישים והשבעים, בעקבות התעוררות התפיסות הפמיניסטיות באותה תקופה.
עם זאת, עדיין קיים ויכוח באשר לאמניות שהחלו ליצור בשנות השבעים בשאלה האם הייתה להן מודעות פמיניסטית. לטענת אלן גינתון בקטלוג הנוכחות הנשית – אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים, הנשים שיצרו בשנות השבעים עדיין לא התייחסו אל עצמן כאל פמיניסטיות ולא ראו את עצמן יוצרות "אמנות נשים".[xi] אמניות "המדרשה" הושפעו במידה רבה ממורם במדרשה, רפי לביא, שטען כי אין אמנות נשים.[xii] עם זאת, נראה לי שניתן בדיעבד לגלות ביצירותיהן משנות השבעים מאפיינים פמיניסטיים, כמו, למשל, במקרה של יוכבד ויינפלד. מרים שרון, שלא למדה במדרשה, הייתה אולי הפמיניסטית המוצהרת היחידה שפעלה בשנות השבעים וגם בעלת תפיסות חברתיות ואקולוגיות, וייתכן שמסיבות אלה זכתה ליחס צונן מצד הממסד האמנותי. גם חניתה בן ז'נו יצרה בתחילת שנות ה-80 יצירות פמיניסטית, כאשר השתמשה בסמרטוטי ריצפה מצע ליצירותיה.
ובכל זאת, גם ביצירתן של אמניות שהתנגדו לסיווגן כנשים-אמניות ניתן למצוא נושאים הקשורים לחוויות הנשיות, כגון הריון, לידה או אימהוּת. אצל אמניות רבות נושא האמנות הוא מורכב ורב-משמעי, ואינו מתבטא רק בנושאי היצירות, אלא גם ביחסים שבין האמנית לבין בני משפחתה, שלעתים נפגעו בשל עיסוקה באמנות. במקרים רבים התערערו נישואיהן של האמניות ונוצרו מתחים בינן לבין בני משפחתן, ובמיוחד עם הבנות, שחשו כי האימהות הזניחו אותן לטובת עיסוקן האמנותי. מעניין שהבנים היו הרבה פחות ביקורתיים כשדברו על אמותיהן הציירות, ודווקא הבנות שידרו יותר פגיעות. מי שהעמידו את אמנותן לפני המשפחה היו למשל לאה ניקל, ששהתה בין 1950 ל-1961 בפריז והותירה בארץ את בתה, או ציונה תג'ר ששלחה את בנה לקיבוץ, או אביבה אורי שנטשה את בעלה ואת בתה כדי לחיות עם הצייר דוד הנדלר ואף הסתירה מפני הציבור את היותה אם, וגם הסתירה את גילה ואת מוצאם האוקראיני של הוריה, כדי לבנות את מיתוס האמנית ילידת הארץ.
אבל גם אמניות שמחשיבות את עצמן "אימהות טובות", לא חמקו מביקורת מצד בני משפחתן על רקע עיסוקן. קליר יניב, למשל, מודה כי קיים מתח בינה לבין בתה, שחשה כי הוזנחה בעקבות עיסוקה של אמה באמנות. המתח, לדעת יניב, מקורו בבעיות שהיו בינה לבין בעלה והובילו לגירושין על רקע עיסוקה של יניב באמנות. יניב מעידה על עצמה שהייתה דווקא אם טובה, ומציינת כי אם יש בה צער, הוא דווקא על כך שלא הקדישה זמן רב יותר לאמנות ועל כך שלא נסעה לחו"ל ביתר תכיפות.[xiii]
אין לי ספק שניתן למצוא עוד מקרים רבים שבהם הדינאמיקה המשפחתית עוררה נקיפות מצפון בלב האמניות בשל תלונות על הזנחה מצד בני ביתן, ואלה הפריעו להן להקדיש יותר זמן לעבודתן. הבעיה שגבר לא יחוש רגשי אשמה על כך שהוא עוסק בעבודתו או באמנותו. אבל אישה עובדת בדרך כלל תחוש רגשי אשמה, ללא קשר לזמן שהיא מקדישה לבני ביתה. העובדה שרוב הנשים היוצרות העמידו בראש סדר העדיפויות את הבית ואת המשפחה (בין אם הן עקרות בית ובין אם הן עובדות מחוץ לו ותורמות לכלכלת המשפחה) היא אחד הגורמים העיקריים לזלזול בהן, בטענה שאינן מספיק מקצועיות. כאשר אמן-גבר עובד למחייתו במקצוע נוסף (ובארץ נאלצים כמעט כולם לעשות זאת), הוא עדיין נתפס קודם כל כאמן. לעומת זאת האמנית נתפסה קודם כל כעקרת בית או כעובדת בעבודה כלשהי ורק אחר כך כאמנית. איך יכולה אמנית להיות מקצועית אם עיסוקה באמנות תופס מעט מן הזמן הפנוי ואינו עיסוקה המלא? כך ראתה החברה הישראלית את האמניות וכך גם התבטאה הביקורת, כפי שמראה טרכטנברג בספר שלנו. ומכאן ההאשמה שאמניות "אינן מקצועיות" או "חובבניות".
 
מקומה של האמנית בביתה
יחסי משפחה קובעים גם את המעמד שלו זוכה עיסוקה של האמנית בביתה. אם היא נשואה לבן זוג שהוא עצמו אמן – בדרך כלל היא מפנה את הדרך לבעלה (מדובר באמניות שבהן עסקנו בספר. אני מניחה שאחרי שנות ה-70 המצב השתנה). העובדה שהאמניות מוותרות, ובתקופות מסוימות בחייהן הן יוצרות פחות או מפסיקות ליצור – גם היא גורמת לכך שהמבקר או היסטוריון האמנות רואים אותן יותר כחובבות מאשר מקצועיות, גם אם הן טובות. כך במקרים של זוגות אמנים, כגון גרטה וולף-קרקאור וליאופולד קרקאור, הדוויג גרוסמן  ורודי להמן, אודרי ויוסל ברגנר, בתיה ויהושע גרוסברד. תמיד הגבר זכה לעמוד במרכז, ואילו האישה, בדרך כלל, ראתה את יצירתה כמשנית ולפעמים אפילו ויתרה עליה כליל. כאמור, לא כך היה במקרה של ציונה תג'ר או של אביבה אורי, או של לאה ניקל.
דוגמה לדחיקתה של בת הזוג הציירת ניתן לראות בסיפורם של רחל בוגרשוב ובעלה, הצייר אריה אלוַייל. רחל בוגרשוב, אחותה של מוסיה בוגרשוב, הייתה גם היא אמנית ועם שובה ארצה לאחר לימודיה בפריז השתתפה כנראה בכמה תערוכות חשובות בשנות העשרים, אך למרות זאת אלוַייל היה "הצייר" בבית (כך גם מעידים ילדיה, שכלל אינם מתייחסים אליה כאל אמנית). היא, בגלל חובותיה כאשת איש וכאם, כמעט פסקה לצייר לחלוטין. ומדוע לא תמכו בה ועודדו אותה לצייר? שאלתי את בתה והיא ענתה לי במין היתממות: "הצבעים היו, והכן היה, ואם רצתה הייתה יכולה לצייר". בידי המשפחה נותרו מעט מאוד ציורים של האם והם אינם שמורים (בלשון המעטה), לעומת ציורי האב, המקוטלגים במחשב ותלויים לראווה בכל חדר.
גם במקרים שבהם בן הזוג לא היה אמן, אך היה יוצר (למשל: סופר) מתגלה מערך יחסים דומה, כפי שעולה מסיפורה של הציירת נעמי סמילנסקי על השנים שבהן חיה בצלו של בעלה, הסופר ס. יזהר. למרות שהיא איירה את מרבית ספריו, ואפילו גמזו הגומז ראה בה את אחת מאמני התחריט החשובים בארץ(!), וציוריה נרכשו על-ידי מוזיאונים בארץ, והיא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות וכן ערכה תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו"ל, אך היא לעולם לא רכשה לעצמה שם ומעמד כמו של בעלה. רק בשנת 1962, כשהיא כבר בת 46, נערכה לה תערוכת יחיד ראשונה. לדבריה, תמיד חיה בצלו של בעלה ולעתים נתקפה בדיכאון כי חשה שהוא כובל אותה. לשאלתה של הכתבת נרי ליבנה האם יזהר העריך ואהב את האמנות שלה, ענתה סמילנסקי: "מנין לי לדעת? הוא לא אמר שום דבר רע, אז אני מניחה שכן. גם לא את הכול הראיתי לו".[xiv]
דוגמה אחרת - רות שלוס ובעלה פרופ' בנימין כהן, שהיה דמות פוליטית וממנהיגי "השומר הצעיר". שלוס הודתה שלעיתים התעורר הצורך לעשות ויתורים וכי בנותיה נהגו לשאול אותה מדוע היא מוותרת לאבא. תשובתה הייתה כי "אבא מתחשב כאשר מדובר בדברים שהינם באמת חשובים, ולכן לא אכפת לי לוותר בדברים הקטנים". אבל בשלהי שנות התשעים אמרה שלוס כי אינה מצטערת שנישאה, אך היא חשה, כאמנית, שהיה לכך מחיר.[xv]
המצב היה שונה במקצת בקרב הצלמות והאדריכליות. כמה מן הצלמות ומן האדריכליות באותן השנים פתחו סטודיו או משרד משותף עם בני זוגן או עם שותף אחר, ועבדו בשיתוף פעולה ובשוויון, כאשר התכניות או הצילומים היו חתומים בשם המשרד. אבל הבעיה הייתה ששם המשרד או הסטודיו נתפסו בדרך כלל כמייצגים את האדריכל או את הצלם יותר מאשר את בת זוגו. ובכל זאת, בתוך המשרד או הסטודיו התקיים שוויון בין שני היוצרים והשותפות אף אפשרה לנשים להתפנות ללידות ולניהול הבית בעת הצורך. ייתכן ששוויון הזכויות נבע, בין היתר, מכך שאדריכליות וצלמות נתפסו כבעלות מקצוע, כנשים עובדות, ולפיכך שוות בכל לגברים. נשים אלה מילאו גם פונקציה לאומית: האדריכליות בנו את הארץ, והצלמות בנו את המיתוס של הישראלי החדש, ועזרו ליחסי הציבור של המדינה – אנשיה, נופיה, תנופת הבניה שלה וכד'. לכן נתפסו שני המקצועות הללו כחיוניים ביותר לבניית החזון הציוני, ומכאן אף מכובדים יותר. לעומת זאת, ציירות ופסלות עסקו ב"אמנות", ב־"לופט גשעפטן" (עסקי אוויר), עיסוק שאולי הוא "טוב לנפש", אך אינו חיוני למחיה, ובדרך כלל נתפס כתחביב.
בגלל מחויבויות למשפחה, אמניות נשואות ובעלות ילדים נסעו לחו"ל פחות מאמנים. זה הקשה על אמניות רבות להשתלם ולהתעדכן בחידושים של האמנות הבינלאומית, ואין ספק שגם בעיה זו הכשילה אותן והעמידה אותן בנקודת נחיתות מול הגבר. עם זאת, היו אמניות נסעו לחו"ל בסופו של דבר, על מנת להשלים את לימודיהן, והביאו אתן השפעות בינלאומיות. כך למשל, עוד בשנות העשרים והשלושים נסעו כמה אמניות (וגם אמנים) ללמוד אצל אנדרה לוט בפריז, ביניהן ציונה תג'ר ויונה צליוק. אמניות אחרות, כגון קתה אפרים מרכוס, ג'ניה ברגנר חנה טברסקי ועוד רבות אחרות (מהן ילידות הארץ ומהן עולות), למדו באקדמיה "גרנד שומייר" (Académie de la Grande Chaumière). זו לא הייתה אקדמיה של ממש, אלא מספר סטודיות שבהם ניתן היה להירשם ללימודים רגילים או לעבוד באופן חד־פעמי או יותר, לקבל עצות ואף לשמוע הרצאות מפיהם של ציירים ופסלים. בגלל אופיו החופשי וחסר המחויבות של המוסד, הגיעו ל"גרנד שומייר" אמנים רבים מארצות שונות, ונוצר שם כור היתוך של השפעות אמנותיות שונות. לדעתי עדיין לא ממש חקרו מה הביאו אתן האמניות מהמקומות בהן למדו בחו"ל ועד כמה זה השפיע על האמנות בארץ. וכך גם ביחס לעובדה שכמה מן האמניות המוזכרות בספר היו גם מורות לאמנות והעמידו בישראל דורות של ציירים ופסלים וצלמים, כמה מהם ידועים ומוערכים. מידת השראתן הסגנונית ותרומתן של אותן אמניות להתפתחות האמנות הישראלית עדיין לא נחקרה.
 
פמיניזם
למרות העיסוק של נשים בנושאים הקשורים לחוויה הנשית – הריון, לידה או אימהות, הרי שעד שנות השבעים אין ביצירה הנשית בישראל כל זכר לחוויות נשיות אינטימיות יותר, כאלה שאסור היה להזכירן ב"חברה טובה", כגון המחזור החודשי, גילוי עריות, אלימות גברית וכדומה. יוכבד ויינפלד, למשל, הייתה בין האמניות הראשונות בשנות השבעים שעסקו ביצירתן במחזור החודשי או בנושא הנידה. אך בעוד שבארצות אחרות חוויות אינטימיות אלה הפכו לנושאים העיקריים של אמנות נשים החל משנות השישים והשבעים, בארץ הן עלו על סדר היום הנשי רק בשנות התשעים. הסיבה לכך טמונה אולי בעובדה שתמיד חיינו בארץ במלחמת קיום בלתי פוסקת, הן כלכלית והן ביטחונית, שהאפילה על הסבל הפרטי של נשים ושל גברים גם יחד. יש לזכור שדווקא בשנים הקריטיות של המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית ובאירופה – שנות השישים והשבעים – התחוללו בארץ שתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ב־1967 ומלחמת יום כיפור ב־1973. אין זה מפליא, איפוא, שהביקורת החברתית והפוליטית הייתה משנית לפחד הקיומי, לתחושת האובדן ולשכול.
לא רק הנושאים הנשיים האינטימיים נדחקו החוצה, אלא גם התפיסות הפמיניסטיות של זכויות האישה, אפילו בשלבים המוקדמים של הציונות אשר קידשה, כביכול, את מיתוס שוויון הזכויות. הגברים נתפסו כאלה הנושאים בעול "האמיתי": בניין הארץ, כיבוש העבודה, קליטת העלייה, דאגה לביטחון וכדומה, ובשל כך נתבעו הנשים להצניע את בעיותיהן נוכח בעיות הקולקטיב והאומה. נשות הישוב, ואפילו פעילות ציבוריות כגון רחל ינאית בן-צבי, טרחו לציין שאינן סופרג'יסטיות; להפך, הן טענו שהן היו רוצות מאוד להקדיש את חייהן לתפקידים המסורתיים של האישה – רעיה ואם, אך סברו כי בעת ההיא החובות הלאומיים קדמו לכל דבר אחר.[xvi] אגב, לדעתי לא צריך לקחת אותן כל כך ברצינות, כי לו היו מאפשרים להן לעזוב את תפקידן הציבורי ולהתרכז רק במשפחה אני מניחה שהיו מאשפזים אותן לאחר כמה חודשים בדיכאון עמוק.
רתיעת הציבור והממסד מהפמיניזם המשיכה להתקיים בארץ גם כאשר החלו ניצניו לבצבץ כאן בשנות השבעים, זאת בשעה שבארצות הברית הגל השני של הפמיניזם יצר מהפכה. רק בשנים האחרונות הפכה מחאת הגוף הנשי (וגם הגברי) ללגיטימית בארץ ואפילו למייצגת מחאות אחרות, ונושאים מגדריים, כגון זהות מינית ונזילות מגדרית, תופסים מקום חשוב באמנות העכשווית בישראל. אבל לצערי, רתיעה מפמיניזם קיימת עד היום, ונשים רבות טורחות לציין שאינן פמיניסטיות, כי פמיניזם כרוך, לדעתן, בדעתנות, בכוחניות, בשנאת גברים, ובשריפת חזיות. הן מאמינות בשוויון זכויות, בזכותן לבחור, בזכותן לשכר שווה, בזכותן על גופן ועל כספן - אך משום מה הן לא מבינות שזהו הפמיניזם. כאן המקום לציין כי יש גם אמניות עכשוויות שלא תמיד מוכנות להיות מזוהות כפמיניסטיות.
לדעתי, הקשר בין אמנות נשים לבין פמיניזם, בין אם באמת היה קשר כזה, או בין אם היה רק נדמה שיש קשר כזה, גם הוא גרם ועדיין גורם לרתיעה מאמנות נשים, אצל גברים ונשים כאחת.
 
חומרים נשיים
ענין נוסף שגורם להתייחס בזלזול לאמנות נשים הם טכניקות וחומרים שנתפסו "נשיים" ו"לא אמנותיים", כגון עבודות בחומר, עבודות מחט או אריגה, לצד חומרים אמנותיים שנחשבו לגיטימיים יותר. מגוון זה של חומרים קשור גם לעובדה שאומניות רבות היו רב-תחומיות, ולצד ציור או פיסול הן עסקו במגוון רחב של אוּמנויות, כגון איור ספרים, עיצוב פנים, עיצוב כלים, שטיחים, בדים, תכשיטים, בובות וכדומה. לדוגמה רות צרפתי שטרנשוס, או ציונה שימשי (ראו את מגוון עיסוקיה בערך בויקיפדיה שהרחבתי לאחרונה). רב-תחומיות זו אמנם מאפיינת אמניות רבות, אך האם היא נובעת מן האופי הנשי? או אולי מתוך הצורך להתפרנס? שהרי נשים שלא מצאו פרנסה כאמניות נאלצו או בחרו לעסוק גם באוּמנויות. גם נושא זה לא נחקר עד כה ודורש מחקר. מכל מקום, השימוש באותם חומרים "לא אמנותיים" גרם לזלזול מצד המבקרים, שראו בכך אוּמנות שמתחפשת לאמנות, גם אם היו אלה אמניות שעסקו אך ורק ב"אמנות יפה", אבל השתמשו לעתים בחומרים שנלקחו מתחום מלאכת היד והאמנות השימושית (שנחשבה ל"אמנות נמוכה").
כאן המקום להזכיר שהחומרים ה"נשיים" לא הוגדרו כך על-ידי האמניות עצמן, אלא על-ידי הגברים – האמנים, המבקרים והחוקרים – שראו בהם חומרים לא אמנותיים ופחותי ערך. האמניות עצמן, ברובן, לא תפסו חומרים אלה כ"נשיים". למשל, הפסלות שיצרו בחומר לא עשו זאת משום שראו בו חומר המזוהה עם נשיות (כגון "אימא אדמה"), אלא, כדברי הפסלת גדולה עוגן, כיוון שמצאו שם "נישה פנויה" שנתנה להן חופש פעולה ליצור ולהמציא כרצונן. עוגן מספרת שפנתה לקרמיקה כי חשה שהמקום היה פנוי ואפשר לה להתפתח כרצונה: "היה לי שם אוויר", אמרה לנו כאשר ביקרה בסמינר שלי בשנת 2002.[xvii] רק בשנות השבעים החלה פמלה לוי להשתמש במתכוון בחומרים "נשיים" ובטכניקות שיוחסו למלאכות יד "נשיות", מתוך תפיסתה הפמיניסטית שהושפעה ישירות מהתפתחות אמנות נשים, במיוחד מהזרם Pattern and Decoration בארצות הברית, משם עלתה ארצה ב־1976.
יש לציין שהחלוקה בין אמנות יפה לאמנות שימושית החלה להיטשטש עוד במחצית השנייה של המאה ה־19, עם הופעת ה"ארטס אנד קראפטס", אך בארץ עדין ניכר יחס שלילי או דו-ערכי למלאכת היד. אמנם, הפטרוניות שעמדו בראש ארגוני הנשים פעלו לפיתוח מלאכות היד ולעליית קרנה של האמנות העממית, אך, כפי שמציינת יעל גילעת בספרנו, הביקורת האמנותית בארץ הדגישה את מעמדן הנמוך של אוּמנויות אלה, עד כדי כך שגם גברים שעסקו במלאכות יד נתפסו כבעלי מעמד נמוך. מרבית המבקרים המשיכו להשתמש בחלוקה המיושנת בין אמנות שימושית, המיוחסת לנשים, לבין אמנות יפה, המיוחסת לגברים, ומכאן נבעה הנימה הביקורתית השלילית ביחס לנשים היוצרות, שהרבו להשתמש בטכניקות ובחומרים שאותם שייכה הביקורת לאמנויות השימושיות.
ועוד הערה ביחס לשימוש בחומר. יש לזכור שלרשותן של מרבית הנשים אז לא עמד "חדר משלהן", ואם כן – היה זה חדר קטן מאוד, גם בגלל תנאי המגורים הצנועים האופייניים לאותה התקופה בארץ וגם בשל המצב הכלכלי הקשה. אמנית שאמנותה לא פרנסה את משפחתה, לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להחזיק בסטודיו. מצב זה הקשה במיוחד על פסלות כי ציירות, צלמות ואפילו אדריכליות יכולות עוד איכשהו להסתדר בדוחק בפינת חדר או במרפסת, אך פסלות נאלצות לכפוף את יצירתן לתנאים הפיזיים, ליצור עבודות קטנות יחסית ולהסתפק בטכניקות שאינן דורשות מקום רב.
הבעיות הטכניות הכרוכות בפיסול אינן ייחודיות לישראל ואף לא לנשים. גילוף באבן או בעץ, יציקות ברונזה או ריתוך ברזל – כל אלה יוצרים לכלוך רב ועבור חלקם נדרשים סטודיו עם מרחב ואף עזרה של בעלי מלאכה. אמנם פסלי ברונזה נוצרים קודם כל בחומר רך, בדרך כלל בחומר או בשעווה (בשיטת "השעווה האבודה") ואינם דורשים מקום רב, אך הגדלת הפסל לקראת היציקה ומהלך היציקה עצמה נעשים על-ידי בעלי מלאכה מיומנים. בפיסול גם כרוכות טכניקות שדורשות לעתים כוח פיזי. ניתן כמובן להיעזר בטכנאים ובעוזרים אך כל אלה עולים כסף רב. רק פַסל מוכר וידוע, שעבודתו מוזמנת מראש והוא יודע שתהיה בידיו היכולת לממן אותה, יכול לעשות זאת.
תנאים אלה הקשו מאז ומתמיד על כל הפסלים, אך אין ספק שהם הקשו במיוחד על הפסלות, שנתפסו על-פי רוב כאמניות במשרה חלקית, היוצרות לצד עבודתן העיקרית – גידול ילדים וניהול משק בית – ולכן אינן נחשבות לאמניות רציניות שמתאימות להזמנת עבודה כה מורכבת שדורשת מחויבות, זמן ומאמץ. מסיבה זו, ואף על-פי שהיו גם פסלות שיצרו בחומרים המסורתיים, רבות מן הפסלות בארץ עבדו עם חומר. אך בסופו של דבר, כמו במקרים של גדולה עוגן או ציונה שמשי, הדחף היצירתי הוביל אותן עד מהרה לשימוש בטכניקות מורכבות וליצירות מונומנטאליות.
אגב, לדעתי דווקא למגבלות הפיסול שמניתי לעיל היו גם מעלות: רוב הפסלות בארץ בעשורים הראשונים של המאה העשרים, שיצרו בחומרים מסורתיים, ייצגו בדרך כלל סגנונות מסורתיים בפיסול. אך נראה שהפסלות בחומר היו חדשניות ומקוריות הרבה יותר. ביצירותיהן ניתן למצוא מאפיינים מייחדים, לאו דווקא נשיים, אלא ישראליים-מקומיים, ולכן, לדעתי, לפיסול הקראמי ולעבודות האדמה האחרות ישנו מקום נכבד ביותר בהתפתחות האמנות הישראלית המקומית. לכך תרמה, בין היתר, הדוויג גרוסמן, שהעמידה דורות של פסלות ומעצבות מקוריות שיצרו בחֵמר. עם זאת, זו התרשמות גרידא ויש מקום לחקור ענין זה בצורה יסודית.
 
בעיות במחקר של אמנות נשים
בגלל הדרתן מההיסטוריה הקנונית של האמנות בישראל, היה ועדיין יש קושי רב במציאת פרטים ביוגראפיים על האמניות וקושי רב עוד יותר לאתר את יצירותיהן, ולו רק כרפרודוקציות. מעט הרפרודוקציות שנמצאו בקטלוגים ובכתבי עת מאותן שנים צולמו בשחור-לבן וללא פרטים מזהים. לעתים מצאנו את שם היצירה ללא ציון של שנה, וברוב המקרים לא מצאנו פרטים נוספים, כגון טכניקה, גודל או אוסף. לעתים מצאנו במקורות שונים גרסאות סותרות ולא תמיד הצלחנו לברר איזו מהן מדויקת. לעתים אף הסתבר לנו כי זיכרונן של כמה מן היוצרות בגד בהן, וכי העובדות שסיפרו או כתבו לא היו תמיד מדויקות.
בעיה נוספת הייתה עם תאריכי היצירות ותאריכים של קורות חיים. במקורות שונים מצאנו תאריכים שונים ולא תמיד הצלחנו לברר מהו התאריך הנכון. בעיה נוספת הייתה עם גיל האמניות, במיוחד שנת לידה. למשל, מצאתי בתיק אמן במוזיאון תל-אביב שני טפסים שונים שמילאה אותה אמנית, אחד למשרד החינוך והשני לאגודת האמנים. בשניהם הופיע תאריך לידה שונה. לבסוף הסתבר מפי בתה של האמנית שאף אחד מהתאריכים לא נכון והיא נתנה לי תאריך שלישי. מצב התיעוד מהווה בעיה כללית במחקר אותן השנים, בשל חוסר המודעות לחשיבותם של הכלים המחקריים האקדמיים, ולכן היוצרים עצמם (נשים וגברים כאחד) לא תמיד טרחו לתַארך או לתעד את יצירתם (ויש כאלה שעדיין לא דואגים לעשות זאת היום!).
יצירות רבות לא נשתמרו, חלקן מוחזקות בתנאים גרועים או מצויות בידי יורשים שאינם בהכרח ידועים ומוכרים, ולא בקלות ניתן ליצור עמם קשר. כמה מהיורשים גם לא מודעים לחשיבות היצירות שברשותם. כמה מן הצלמות אף זרקו נגטיבים במו ידיהן במעברי דירות וכדומה, ולעתים עשו זאת בני משפחתן, שלא הכירו בערך הארכיוני של אותם חומרים. ייתכן כי עדיין קיימים ארכיונים עלומים של יצירות, וכי הם ייחשפו בעתיד, אבל מאידך, אני צופה דווקא שעוד יצירות תעלמנה עם השנים, כי בני משפחה ואספנים אינם מצליחים למצוא מוזיאון שיהיה מוכן לקבל ולאחסן אצלו את היצירות.
 
המצב הדרת האמניות כיום
אם מישהו חושב שהבעיה שייכת לעבר ומאז המצב השתפר, אז להלן מה שכתב יונתן אמיר רק לפני מספר חודשים, כשבדק את היחס בין תערוכות נשים וגברים במוזיאון ישראל, מאז פתיחתו המחודשת בשנת 2010:
"[...] מבין 54 תערוכות יחיד או תערוכות זוגיות שהוצגו בארבע וחצי השנים שחלפו, 41 הוקדשו לאמנים ורק 13 לאמניות – פחות מרבע. הנתונים אינם כוללים תערוכות קבוצתיות שלא בדקתי אחת-אחת, אבל בזו שכן בדקתי – בעמוד תערוכת הקבע של האמנות הישראלית באתר המוזיאון – מוצגות 6 עבודות של אמניות לעומת 35 עבודות של אמנים. נתון מעניין נוסף הוא שבין תערוכות היחיד של אמניות שהוצגו במוזיאון בשנים האחרונות, אין כמעט תערוכות גדולות, שלא לדבר על רטרוספקטיבות."[xviii]
דויד שפרבר מצדו בדק את מצב הנשים בתצוגה הקודמת של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב (שהוחלפה רק לאחרונה), ומצא כי בחלקה הראשון היה ייצוג רק לשלוש אמניות בין עשרות גברים, בחלקה השני פחות מרבע מהיצירות היו של נשים ובחלק השלישי הוצגו 7 נשים מתוך 22 יצירות. לדבריו, בספר שמייצג את אוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב מופיעות 29 נשים לעומת 93 גברים.[xix] דנה גילרמן, במאמר "חומה ומגדר", שהופיע בפברואר 2015 במוסף "שבעה לילות" של ידיעות אחרונות,  מספרת כי כאשר פנתה לאלן גינתון בעניין הנתונים שהביא שפרבר, היא נענתה כי חבל שהוא בדק את התצוגה הקודמת ולא החדשה, כי הקודמת שיקפה תקופה שבה לא היו הרבה אמניות (עובדה לא נכונה, כפי שהוכחנו בספרנו) וכי בתצוגה החדשה יש הרבה יותר. אך גילרמן בדקה ומצאה שגם בתצוגה החדשה מציגות 20 נשים מתוך 87! אלן גינתון נדהמה. וזה בדיוק מייצג את המצב: קיימת תחושה שיש שיפור רב במצב האמניות במוזיאונים, אבל זו רק תחושה. אמנם יש שיפור מסוים, במיוחד בגלריות, אבל הרבה פחות במוזיאונים הגדולים. מספר האמניות הטובות הפועלות כיום בישראל לפחות משתווה למספר האמנים, אם לא עולה עליו. אז למה לא להציג באופן שווה? ולמה מוזיאון ישראל הציג בתערוכות היובל שלו אמנית אחת מתוך ששה? ולמה גליה יהב מפרסמת בפייסבוק רשימה מקרית של אמנים שמציגים בארץ בשבוע נתון, ומסתבר שמול למעלה מ-50 גברים מוצגות בקושי כ-25 נשים? וזו עוד תוצאה טובה, כי מדובר על תערוכות שמוצגות גם בגלריות. כי לו הייתה סוקרת רק את התערוכות במוזיאונים הגדולים הייתה מוצאים פער גדול יותר.
להפתעתי הרבה הסתבר לי שהמצב בחו"ל לא שונה בהרבה מהמצב בארץ, זאת על פי סקר שהתפרסם בחודש מאי השנה ב-Artnews, שאת הדיאגרמות שליוו אותו אני מראה כאן.[xx]

אמנם, כפי מיכל היימן ציינה זאת לשבח בפייסבוק, לאחרונה רכשו המוזיאונים הגדולים בארץ מספר גדול של יצירות אמנות מנשים אמניות: שבעוד שב-2014 רכש המוזיאון 9 יצירות של אמנים ורק 2 של אמניות, הרי שב-2015  כבר נרכשו 7 יצירות של אמנים ו-6 יצירות של אמניות. אבל, היא מוסיפה, במשך השנתיים נרכשה רק עבודה של אמן דרוזי אחד ואף יצירה של רשימה ארוכה של אמניות ואמנים פלסטינאיים, ערבים ודרוזים. ואורה ראובן מגיבה ומוסיפה שעדיין אין הכרה באמניות שהתחילו ליצור מאוחר (מאותן הסיבות שהזכרתי קודם לכן, כגון מחויבות למשפחה), אך עבור המוזיאונים הן נחשבת מבוגרות מדי ולא מתייחסים אליהן, למרות כישרונן. כך שיש פה גם בעיה של גילנאות-אג'יזם.
הבעיה שהפער בין גברים לנשים אינו מתבטא רק בכמות התערוכות המוצגות. זהו רק סימפטום לבעיה הרבה יותר רחבה ועמוקה, מכיוון שמדובר ביחס לאמנות נשים בכלל - לא רק בהדרה אלא גם בהשכחה. ואם נדמה לכם שאני מגזימה תקראו את המאמר של גריזלדה פולוק בכתב העת The Conversation, שנכתב ביוני 2015, על התערוכה "האנשים שהמציאו את האימפרסיוניזם" שהוצגה השנה בגלריה הלאומית בלונדון. שם המאמר: "הגלריה הלאומית מוחקת נשים מתולדות האמנות",[xxi] זאת משום שהשפעתן ופעילותן של כל האמניות האימפרסיוניסטיות נעלמו פתאום.
כאמור, נשים לא סתם נשכחות אלא הן מושכחות. וכפי שמסכמת דנה גילמן במאמרה "חומה ומגדר": "זה הדבר המעניין ביותר באפליה על רקע מגדרי. היא מוסווית היטב, לעתים מתרחשת מחוסר מודעות, ולא אחת נעשית דווקא על ידי נשים." וזו תופעה מטרידה במיוחד לאור העובדה שעולם האומנות מובל היום יותר ויותר על ידי נשים, מנהלות מוזיאונים ואוצרות.
לכן חשוב להבין שהשכחת הנשים אינו סתם תהליך דרוויניסטי טבעי שקורה מעצמו, בגלל היעלמותם של הזנים החלשים, אלא זו תוצאה של התנהגות חברתית כוחנית שאינה נראית ככזו, ואולי היא פחות ופחות מכוונת להיות כזו, אבל היא טמונה בעצם ההבניה המגדרית של החברה והיא מתבטאת אצל נשים כמו אצל גברים. ואני יכולה בקלות להביא דוגמאות גם מתחומים אחרים: למשל, סקרים שנעשו בשנים האחרונות שהוכיחו שעל אותה עבודה בדיוק נשים משתכרות פחות מגברים. או דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד המדע, שמעלה שלמרות שחצי ממסיימי תואר דוקטור הן נשים, מספרן בסגל האקדמי אינו מגיע לשליש. נכון, זה נובע גם מהנשים עצמן, במיוחד ממחויבותן למשפחה לפני הכול, אך גם מלחץ המשפחה והחברה עליהן. אבל זה גם מוכיח שלא נעשה מאמץ מכוון מצד האוניברסיטאות להגדיל את מספר הנשים באקדמיה באופן אקטיבי, על ידי עידוד הנשים ושיפור תנאי עבודתן, כגון שעות נוחות יותר, פעוטונים, וכד'.
לסיכום, אני חוששת שלא יחול שינוי עד שההבניה החברתית הזו תתקל בהתנגדות אקטיבית, כמו למשל העדפה מתקנת. ועדיין דרושה עבודה ולחצים רבים כדי להשוות בין מצבן של אמניות לזה של אמנים. לדעתי האפליה תיפתר רק בתקנות שיחייבו את כל המוזיאונים והגלריות שרוצים מענקים ציבוריים, להוכיח שבממוצע שנתי הם מציגים כמות דומה של תערוכות של נשים וגברים.
לאור היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ ביחס לאמנות נשים, לפני מספר חודשים הקמנו את העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל.[xxii] מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. בזמן הקצר הזה הצלחנו לשפר את תכנית הלימודים לשנה הקרובה של מסלול אמנות בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב; הקמנו קבוצת פייסבוק המיועדת רק לחברי הקבוצה; קיימנו סדנאות ויקיפדיה בעזרת ויקי נשים וכבר העלנו כ-15 ערכים על נשים אמניות - כל זאת לאחר ארבעה חודשי פעילות בלבד, ואנחנו מתכוונות לקיים עוד סדנאות ולהעלות עוד ערכים על נשים אמניות. בכוונתנו להקים אתר אינטרנט ולכלול בתוכו: סקר מוזיאונים וגלריות הבודק מה מקום הנשים שהוצגו במוזיאונים ובגלריות בארץ מאז קום המדינה ועד היום, וכנ"ל לגבי פרסים; ריכוז מקורות על אמנות נשים ועל מגדר באמנות בישראל, כגון ספרים, קטלוגים, כתבות, עבודות מחקר, וידיאו וכד' ריכוז תכניות לימודי נשים ומגדר בארץ כדי לבדוק איזה מקום תופסים לימודי המגדר באמנות; אינפורמציה מלאה על חברות וחברי האגודה עם לינקים לאתרים. אני מקווה שנשים וגברים רבים עוד יצטרפו אלינו ונוכל להפוך לקבוצת לחץ שתזיז דברים בעולם האמנות.
 
הערות

[i] [i] רות מרקוס (עורכת) נשים יוצרות בישראל 1970-1920 (תל אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, 2008)
[ii] אילנה טייכר, אמניות באמנות ישראל (חיפה: מוזיאון חיפה והאגף לתרבות עיריית חיפה, 1998).
[iii] אילנה טננבאום ועינת עמיר, מרוץ שליחות: ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות הישראלית, קט. תע. (חיפה: מוזיאון חיפה, 2007).
[iv] גלעד מלצר ועינת עמיר (עורכים) המדרשה 10, "פמיניזם ואמנות ישראלית", בית הספר לאמנות במכללת בית־ברל (2007).
טל דקל ושירלי בכר, "הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית – מגל ראשון לגל שלישי",  המדרשה 10, עמ' 127־152.
[v] גילה בלס (עורכת), ד"ר חיים גמזו: ביקורת אמנות (תל אביב, מוזיאון תל אביב, 2006), עמ' 754־759. בהמשך, כל הציטוטים של גמזו מאותו מקור.
[vi] יגאל צלמונה (אוצר),  ציוני דרך באמנות ישראל, קט. תע. (ירושלים: מוזיאון ישראל, 1985).
[vii] טל דקל ושירלי בכר, "הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית – מגל ראשון לגל שלישי",  עמ' 127־152.
[viii] אדית זק, אהבת הסירנות, סדרת נשים יוצרות תרבות, (תל אביב: אשתר הוצאה לאור, 2015).
[ix] גבריאל טלפיר, "האמנים בחייהם וביצירתם", גזית, כרך כ"ו (ניסן תשכ"ט – חשוון תש"ל, אפריל־נובמבר 1969), עמ' 55; 62.
[x] נכון שהיו גם אמנים-גברים שפעלו מחוץ לסצנה האמנותית ונשכחו, אך זו לא הייתה תופעה גורפת כמו היעלמותן של הנשים היוצרות.
[xi] ראו: אלן גינתון (אוצרת), הנוכחות הנשית – אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים, קט. תע. (תל־אביב: מוזיאון תל־אביב לאמנות, 1990).  
[xii]דיון בבעייתיות של "אמנות נשים" ראו: אילנה טננבאום ועינת עמיר, מרוץ שליחות: ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות           הישראלית, ללא מספרי עמודים.
[xiii] הפרטים והציטוטים מדברי האמנית לקוחים משיחות שקיימתי עמה בתאריכים 7.2.06 ו־22.4.06 . ראו גם: רות מרקוס, "קליר יניב האישה והציפור", קט. תע., קליר יניב, האישה וציפור הנפש(עין־הוד: מוזיאון ינקו דאדא, 2006).
[xiv] נרי ליבנה, "היד שאוחזת בעפיפון", הארץ (22.9.06), עמ' 37־42.
[xv]נירה דפני, האמנית ובני ביתה: אמניות ישראליות במחצית הראשונה של המאה העשרים, עבודת לתואר שני בהנחיית ד"ר רות מרקוס (תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2011).
[xvi] ניצה דרואין, "'לא היינו סופרג'יסטיות' – על נשים חלוציות בעלייה", קתדרה 35 (אפריל 1985), עמ' 192.
[xvii] רות מרקוס, נשים יוצרות בישראל, עמ' 17.
[xviii] http://erev-rav.com/archives/35907
[xix] http://blogdebate.org/gender/journal/wp-ontent/uploads/2012/12/%D7%93%D7%95%D7%93- [xix] D7%A9%D7%A4%D7%A8%D7%91%D7%A8.pdf
[xx]             Maura Reilly, Taking the Measure of Sexism: Facts' Figures and Fixes", Artnews, 26.5.15
[xxi] Griselda Pollock, "The National Gallery is erasing women from the history of art", The Convesation, [xxi]
(June 3, 2015).    
[xxii]כל מי שמעונין/ת להצטרף (גם גברים שעוסקים או חוקרים בתחום המגדר) ניתן ליצור אתי קשר בדוא"ל markus@post.tau.ac.il
אתר זה הינו ארכיון לפעילות בית הספר ומרכז התרבות "בסיס לאמנות ותרבות". המוסד נסגר בשנת 2020. אישור