קוביזם

אחד הזרמים החשובים באמנות המודרנית, שפעל בעיקר בין השנים 1922-1907. פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק, חלוצי הזרם, הושפעו מהתערוכה הרטרוספקטיבית של פול סזאן ב-1907, בה הוצגו ציורים עם תהליך הפשטה של אובייקטים, פרחים ודמויות בעזרת צורות גיאומטריות, כמו כן הושפעו מאמנות אפריקאית ומאמנות איברית (חצי האי ספרד-פורטוגל) שראו במוזיאון האדם בפריז. את מקומה של הפרספקטיבה, ושל ייצוג הגוף הריאליסטי, תפסו גופים ואובייקטים המיוצגים מכמה כיוונים, באופנים צורניים-גיאומטריים, כשחלל וגופים מפלחים זה את זה באופן שמייצג את החוויה החדשה של חלל, תנועה וזמן כפי שיוצגה הן בפיזיקה החדשה (תורת היחסות) והן בטכנולוגיות התנועה והאופטיקה החדשות.
ביצירתו פורצת הדרך "העלמות מאביניון" (1907), פיקאסו צייר את קבוצת הנשים באופן מעוות, המראה אותן מכמה כיוונים בו זמנית, כשהן "מפלחות" זו את זו. שיתוף הפעולה הצמוד בין פיקאסו לבראק בשנים הבאות, והתמיכה של האספן דניאל-הנרי קאנווילר, הביאה לביסוס הזרם למרות התפנית הרדיקלית באופני הייצוג.
בשנים שבאו אחר כך המשיכו הניסויים הקוביסטיים ולמהלך הצטרפו אמנים בפריז וביניהם פרנאן לז'ה, חואן גרי, רובר דלונה, אלבר גלזה, ז'אן מצינגר ופרנץ קופקה – והתקופה (1910-1912) תכונה קוביזם אנליטי משום אופיו המחקרי.
בעודם ממשיכים את הניסויים שלהם בציורים הכוללים כמה פרספקטיבות, בין השנים 1915-1912, הקוביסטים החלו "מוסיפים" לציורים אלמנטים שאינם צבע, כגון גזרי עיתון, פיסות טפט, גזירי בד, חבלים וכו'. המהלך הקרוי קוביזם סינתטי מסמן תפנית יותר חריפה מהציור הפרספקטיבלי-מימטי (הנסמך על עקרונות הפרספקטיבה וחיקוי המציאות) הקלאסי, וגם מערער את שטיחות פני הציור.
הקוביזם השפיע על זרמים מקבילים רבים: פוטוריזם איטלקי, אמנים מזרמים ניסיוניים רבים (סופרימטיסטים, קונסטרוקטיביסטים, פוטוריסטים) ברוסיה בין השנים 1918-1910, מרסל דושאן בשנים 1913-1910, קבוצת דה סטייל בהולנד, ובשנות השישים של המאה ה-20 השפיע גם על המינימליסטים.
ביחד עם מהלכים אחרים ברבע הראשון של המאה ה-20 – פוטוריזם, דאדא, סוריאליזם והזרמים שצוינו ברוסיה – הקוביזם ערער את אופני הייצוג שהיו מקובלים באמנות האירופאית במשך למעלה מ-500 שנה, מאז הרנסנס.

חואן גרי, דומם עם כינור וכוס, 1915